איש חרוץ ומעשי | ישובעם

כל שהתבגרתי זכיתי להכירו כאיש חרוץ ומעשי. מוערך מאד בסביבתו ובכל מעשה ידיו. כבר בהיותו נער בעת המלחמה כאשר האיטלקים והגרמנים שלטו בלוב, הוא ידע לסייע לאבי עליו השלום לצלוח את הימים הקשים בעזרה למשפחה הגדולה שמנתה כבר אז הורים 8 ילדים. בסיומה של המלחמה הוא יצר קשרים עם חיילי הבריגדה אשר הגיעו לטריפולי שבלוב, ואנשי הסוכנות אשר בזכותם זכה לעלות לארץ בדרך לא דרך, בהיותו בן 20. את דרכו במדבר המערבי הוא זכר עד יומו האחרון. את המראות אשר אנו מכירים מהאלבומים הוא ראה בעיניו. ברכבת מאלכסנדריה הגיע אל מחנה הקליטה בעתלית, שם זכה להיטהר בדי די טי הידוע לשמצה.

ומכאן אל גרעין ההתישבות לקיבוץ שדה אליהו. שם התחבב על מייסדי הקבוץ, ומהר מאד ניסו לשדכו לאחת מבנות הקבוץ, אך הוא, חסר המנוחה, החליט להמשיך לחקור את הארץ, עבר לישיבת הרב בירושלים, ולגוש עציון שם ביקשו שילך לרבנות, אך הוא העדיף את העבודה בחקלאות וכך הגיע לכפר סבא המושבה, משפחת אנטמן הותיקה דאגה לו למגורים, ומאד חפצה שישאר בסביבתה.

במלחמת העצמאות כמו כל הצעירים התגייס להגנה ונלחם בהגנה על כפר סבא והשרון. בתום המלחמה החליט להישאר חייל בצה"ל, בהגיענו לארץ ב-1949 מהר מאד דאג להוציא את המשפחה מרובת הילדים משער העליה ישירות אל שיכון עולים שזה עתה נבנה בכפר סבא, בשכונת עמידר, הוא ידע ודאג שנקבל שתי יחידות צמודות של 30 מ"ר כל אחת, עם מגרש גדול מספיק כדי לגדל בו ירקות, תרנגולות, ברווזים, עיזים ועוד.

במחנה העולים שם הכיר את רעיתו לעתיד אשר הייתה חברה של אחותי הגדולה, ומהר מאד מצא עצמו תחת חופה אותה ערכו בבניין בני עקיבא בכפר סבא. המשיך בדרכו הצבאית בחיל החימוש, שם היה האחראי על תחמושת נק"ל, אשר הביאו אותו לבקר באירופה ובארה"ב אצל יצרני הנשק. תוך כדי שירותו הצבאי החליט לקחת חופשה ללא תשלום ולחזור  לקבוץ שדה אליהו, אך שם לרוע מזלו בעבודתו על הקומביין נקטעה ידו השמאלית. הוא הצליח לשכנע את הצבא לקבלו חזרה לשירות עם ידו האחת. ואכן הוא שרת בצבא עד לצאתו לפנסיה בגיל 50. בסיימו את שרות הקבע עבר באופן טבעי למפעל תע"ש, וכמובן המשיך לעסוק בנושא תחמושת נק"ל.

בחייו נדד ממקום למקום. ובכל מקום זכה להערכה ולידידות עם שכניו. את ביתו הראשון בנה בבת גלים, משם לכפר סבא, ואח"כ למחנה צריפין. שם, בצריפי העץ אשר שימשו את אנשי הקבע, שכונת גבעת שמואל שהייתה שייכת לבני ברק, משם  לפתח תקווה ובסוף חזר אל המושבה בה החל את חייו בארץ כפר סבא. כאן השתלב בעיסקי הציבור ובהתנדבות.. בבית חולים מאיר. בבית הכנסת הספרדי הגדול, במועצת הרבנות שבעיר, במחסן של דברים יד שנייה ובמה לא. את שנותיו האחרונות הוא בילה בבית ההורים המבריא שם היה אהוד על כולם בשל צלילות דעתו, ונעימות הליכותיו. התעקש להמשיך לנהוג בידו האחת מידי יום לבית הכנסת ולצרכיו  הפרטיים. כעס מאד על משרד התחבורה אשר הגביל את רישיון הנהיגה שלו לנהיגה ברכב אוטומטי בלבד..עד לפני שבת שמחת תורה הארורה היה מצבו מצוין ביחס לגילו. הלך בכוחות עצמו, טיפל בדבריו עם מעט מאד סיוע של אחרים. אך לאחר אותה שבת חל בו שינוי מאד מדאיג אשר עורר חשש בנו.. יותר ויותר איבד מזכרונו, ואיבד לאט, לאט את רצונו להמשיך לחיות. כמה צר לי שלא הצלחתי להחזיקו כפי שביקש.
כך אמר לי נולדתי בתרפ"ה ואני מבקש להגיע  לתשפ"ה. אך גופו ונפשו לא עמדו בכך.

יהי זכרו ברוך.