סבא,
האיש הכי חרוץ שאי פעם הכרתי,
כמעט כאילו לא מסוגל לעצור לרגע.
לא מוותר לעצמו במילימטר, לא דוחה כלום לאח"כ, עושה הכל לגמרי לבד, וכל זה עם יד אחת.
זכית להקים משפחה לתפארת, עם שפע נכדים ונינים, והיה לך חשוב להתעדכן איפה כל אחד ומה קורה אצלו בחיים, לדחוף אותנו קדימה ולראות את כולנו מצליחים, מתקדמים, ומגשימים את עצמנו.
כל שיחה איתך התחילה בשאלה 'באיזו עיר את?' המשיכה ל'מה עם עבודה?' ונגמרה ב'שתמצאי את המזל שלך' – קרי בן זוג – הדברים שעבורך סימלו הצלחה בחיים ועשו לך נחת. עבורי לפעמים זה היה קשה, לפעמים הגבתי בקוצר רוח, הרגשתי שאתה מלחיץ אותי או לא מבין אותי, אני מצטערת אם לפעמים הדפתי בצורה שפגעה בך, ויודעת שהכוונות שלך היו הכי טובות ומקורן באהבה ודאגה גדולה.
סבא. כל כך רצית בטובתי, לא פספסת הזמנות לומר שאתה מחכה לרקוד איתי בחתונה שלי, ואני בתגובה תמיד עניתי בהלצה 'מצויין, אז אחכה עם זה הרבה זמן בשביל שתישאר איתנו עוד ועוד'. בשנה האחרונה, במקום להגיד שאתה מחכה, התחלת לומר שקדימה, לא נשאר לך עוד הרבה זמן לחכות..
סליחה שלא הספקנו לרקוד יחד.
אני נוצרת בלבי זכרונות יקרים איתך: הפעמים שבאתי לבקר אותך בבית שלך, ובישלנו יחד פסטה או חריימה, טעים טעים כמעט כמו של סבתא ג׳וליה. התקופה בה הייתי עוברת טיפולים אחת לשבוע בכפ״ס, ומיד אחריהם מגיעה לבית חולים מאיר לאכול איתך צהרים בחדר האוכל. היית כל כך שמח לקראתי ומציג אותי לכולם, הרגשתי ממך כל כך הרבה אהבה.
בארוחות שישי אצל יגאל ועדנה היינו מסיימים את הערב במשחק דומינו חמישיות, משחק הרבה יותר קשה ומתוחכם ממה שהייתם מדמיינים, והראש שלך היה כל כך חד, חישבת ואמרת בקול את התוצאות עוד לפני שהספקנו להחליט איזה אבנים נניח על השולחן, זה היה מעצבן ועם זאת כל כך מרשים.
מאז שעברת לגור ב'מבריא', כמעט בכל ביקור אצלך שיחקנו שש-בש. אהבתי לשחק איתך, לפגוש את החיוך הממזרי שלך ורוח הנעורים העל-זמנית. עד לפני כמה חודשים עוד כיסחת אותי במשחק, וזאת נהייתה הדרך שלי להתעדכן באמת במצבך.
בחודשים האחרונים הלכת ואיבדת עניין במשחק, התפזרת לעולמות אחרים שכמו הזמינו אותך לאט לאט לעזוב אותנו ולהצטרף אליהם. איתם הרגשת עטוף, בעל ערך, ובעיקר לא בודד. כאב לי כשהתחלת להעדיף את חברתם על חברתנו, אבל גם שמחתי שנוכחותם שימחה אותך מאוד.
אבדן העצמאות היה לך קשה מנשוא, מאיש עצמאי חרוץ ומתרוצץ נאלצת לשחרר אחיזה וזה לא התאים לך בכלל. ראינו אותך ממשיך להיאבק בצורה מעוררת השראה, ממש עד הרגע האחרון.
בשבוע שעבר כשבאתי לבקר כבר לא ממש היית שם. כשהגעתי הסתכלת עלי וחייכת אלי חיוך גדול, ואחריו נעלמת חזרה לתוך עצמך. כבר היית בעולמות אחרים. אני נוצרת את החיוך הזה בלב שלי.
זה יום עצוב מאוד עבור כולנו, אבל יש בי איזו נחת על כך שהשתחררת מהגוף שכבר לא היה נאמן לך, שהמשכת הלאה למקום טוב יותר, ואני יודעת שאתה תמשיך ללוות ולדאוג לנו מלמעלה.
אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת. תמיד תהיה איתי
סרטון שהכינה נעמה:
כתיבת תגובה