הבוקר לא היה לי כח לקום. נשארתי במיטה וסימסתי הודעות.
סבא שלי אף פעם לא נשאר במיטה.
גם כשכבר היה ממש זקן ולא צריך היה למהר לשום מקום הוא ביקש לקום ב 5 בבוקר כדי להספיק לתפילת ותיקין.
הקלטנו לו לשעון המעורר את נעה (ביתי) שאמרה לו סבא תקום כבר בוקר. וחשבתי כבר אז, כמה הוא מעודכן, מחובר וטכנולוגי בגילו המופלג.
וכמה הוא אוהב את הנכדים שלו.
לסבא שלי היה כח לעשות הכל. בריצה. ישר על הבוקר ללא שהיות וללא דחיות. מה שצריך טיפול מטופל. וגם מה שלא צריך. כשהוא היה בא אלינו הוא לא היה רוצה לשבת בכלל. כל הזמן מתרוצץ – ללכת ולעשות ולתקן ולבדוק. לסדר ולהתערב.
סבא שב קצת. שתה תה. תנוח. תן דקה שקט. הזקן הכי צעיר והכי נמרץ מכולנו. כשלא היה צריך להגיע לשום מקום המציא לעצמו משימות
במלבי. בבית חולים. בבית כנסת. לטפל לי באוטו. לעשות טוב עם כל האנרגיות שהיו לא. לא לעצור.
זוכרת אותו דקה אחרי ניתוח עיניים, יושב במיטה להתקשר לביטוח ולטפל בניירת. אין אצלו אחר כך. אין אצלו מחר.
אצל סבא שלי לא היה פינוק. בכל גיל נראה לו מתאים לעלות על אוטובוס לכל יעד.
כשאמא התעקשה לשלוח לו מונית שתביא אותו לשבת לחיפה הוא התחרפן. האסטרטגיה שלו היתה לנסוע מהר על הבוקר באוטובוס ופשוט להודיע לנו שהוא כבר בחיפה. וגם אז. אם לא הייתי בתחנה לקחת אותו איך שהוא הגיע – כי ההתראה לא היתה מספקת או התעכבתי טיפה- הוא הוריד את המזוודה ביד האחת שלו והמשיך לאוטובוס העירוני. עוצר רק כדי להודיע שהוא כבר עוד 2 דקות בבית.
סבא שלי היה אכפתי ומסור. הוא לא יכל לוותר. שאל והעיר גם כשלא תמיד כולם הבינו שזה מאהבה ודאגה. שהוא לא יכול להרפות. שפשוט כל הזמן אכפת לו. כך היה עם רמיציצון. עם שאלות על חתונה. עם בירורים על כספים. הראש שלו לא הפסיק לחשוב מה צריך עוד לעשות. מה צריך עוד לסדר.
בשנים האחרונות בכל הזדמנות הוא נזכר בעוד נכס שצריך טיפול, הוא רצה שנרוויח. שנצליח. שנהנה מהעמל הרב שבו טרח כל חייו. חזר על פרטים והוראות. כמה היה לו קשה להבין שהוא כבר לא יכול לטפל בהכל.
בראש השנה הוא היה אצל אמא. היה לו לילה קשה. הגוף היה עייף וכואב.
רצינו לתת לו לנח. לוותר כדרכנו. נראה לנו שבגיל 99 מותר פעם אחת לא להגיע לתפילה. ומצד שני ידענו שצריך לנסות שוב ולהעיר אותו וכי סבא יצטער אחר כך שהוא לא הלך לבית ההכנסת בראש השנה.
7.00 בבוקר היה נראה שהוא נכנע למנוחה וייתן לעצמו להתפנק. אבל אז ב8.00 הוא התגבר כארי. ומה פתאום. וחייב ללכת. וכבר מאוחר. היה צריך לרוץ לידו להתעקש להוביל אותו שלא ייפול. הכוחות שהוא מצא כדי להגיע לבית הכנסת היו השראה. מתמיד ומשקיע. ראשון תמיד. לא מוותר על אף תפילה. בשום מזג אויר ובשום גיל.
איך הוא שמח כשדמיין שהוא מצליח לשמוע את המניין מהצד השני של הרחוב בבית האבות.
ישבתי לידו פעם אחת כשהוא חשב הוא לומד גמרא עם אנשים דמיוניים שהתקשרו אליו. זורח מאושר. מחייך מאוזן לאוזן. מספר לי איך הם שיבחו את הרעיונות שלו. שמחו בו. שאלו אותו מאיפה הוא למד את הדברים. כמה הוא שמח בחברה הזו. כל חברה. כמה היה זקוק לה.
וברוך השם בשנים האחרונות הוא מצא את רבקה. וכמה נעים היה לראות אותו צוחק. מחמיא. את רוח נעורים שבה התנהל. את האהבה שהרעיף במפגשים בבית האבות עם רבקה, ופנינה ואתי שדאגו לו בכזו מסירות.
וה הזמן להודות על זה!
כמה גאווה היתה לי בסבא שלי. האיש היעיל. המגשים. העושה. התהדרתי במורשת שהנחיל לי. אפילו אתמול בערב. דקות לפני שידעתי שנפטר. עוד הסברתי על השורשים הטריפוליטאים שלי ועל מה שלמדתי מסבא. החלוץ שהקים את המדינה. המגויס תמיד. שנראה שאין מקום בעולם שהוא לא היה בו לפני. תמיד נכון לכל משימה. יודע להנות מצחוק טוב ומחברה טובה. שאם אין מי שיבשל לו אוכל טריפוליטאי כמו שצריך, שובר חומות של מסורת נכנס למטבח ומכין בעצמו.
הרגשתי תמיד הנכדה האהובה. אבל כולם הרגישו ככה. לכל אחד היה לו קשר אחר וקרוב.
מתגעגעת כבר כמה זמן. ואמשיך. ומודה על הזכות. שהיה איתנו כ"כ הרבה זמן. בכל כך הרבה אפיקים. שהכרת את הנינים ונהנת גם מהם.
שהשארת לנו אחריך כזו משפחה ענפה ומורשת.
לפני שבוע כשהוא כמעט לא יכל לדבר. הוא הצליח לגייס קול להגיד לרוני שה' ישמור אותה.
אמן סבא. שישמור על כולנו.
תודה על הכל וסליחה אם פגענו.
כתיבת תגובה