אבא היה כבר בקבע, אבל במשך חצי שנה לא הייתה משכורת. כשהיה בשירות הסדיר קיבל כ-30 לירות תמיכת הורים, ובמשכורת הראשונה ביוני 1950, הורידו לו את כל הסכום. לקח כמעט שנה עד שהצבא התארגן לשלם שכר לחיילי הקבע.
הם חיו על פרוטות. אימא הביאה את הבגדים האישיים שלה ומצעים, ואבא שלה קנה את הבד האנגלי לחליפה של החתונה. זה היה בד משובח שהביאו מחו"ל. סבא אליהו היה אנין טעם, והוא רצה שהחתן שלו יהיה לבוש במיטב האופנה. החליפה הזו עדיין בשימוש, ואבא לובש אותה בחתונות. הוא נשאר באותו משקל למרות כל השנים שחלפו.
אבא היה בצבא סדיר כשהתחתן. הוא שילם 72 לירות שכ"ד בקריית ים, ולשם כך לקח הלוואה מהסוכנות.
במרץ 1950, בעצם כבר היה בקבע, אבל עדיין לא קיבל משכורת. גם כשהיה בסדיר. סמ"לת הסעד עזרה לו לקבל תמיכה להורים, והוא קיבל סכומים יפים, אבל כשנכנס לקבע, הורידו לו את הסכומים מהשכר החודשי. בין נובמבר ליולי לא קיבל משכורת כי קצצו את הסכומים שנתנו לו עבור ההורים. הכניסה לקבע הייתה לפני שסיים 24 חודשי סדיר – אחרי 21 חודשים החתימו מי שהיה מוכן. נכנס לקבע בדרגת סמל.
המשפחה התארגנה בקצב שלה. סבא רחמים לא הצליח לעבוד מספיק, הבנות התחילו לעבוד.
ב-49 חתם על חוזה לבית בצהלה. כשבקשו 100 לירות להתחלת הבנייה לא היה לו. יכול להיות שנתן 100, ואז בקשו 500. וזה כבר היה הרבה מעבר ליכולת. ג'וליה כבר הייתה בהריון לקראת לידה. היה צריך להכין את הבית לתינוקת. לקנות רהיטים – מיטה וארון, ארגז קרח קיבלו מתנה מהחברים. את ההלוואה שלקח הוציא על התינוקת, וויתר על הזכות לבית בצהלה.
היום הוא מצטער שלא התאמץ יותר.
הם חיו כזוג צעיר בגב ים. הוא שירת כאפסנאי בסדנא בבת גלים. תמיד ידע להסתדר, ולא היה חסר כלום גם בצנע. כולם הלכו לטיפת חלב לבדוק את הילדים ונתנו להם דייסה עם ביצה בתוכה.
הסדנא בבת גלים הייתה מפקדת האם של הסדנא בעפולה. כשהיה נוסע לעפולה, היה עובר דרך נצרת וקונה פח שמן של 18 ליטר, ביצים, ירקות. הצנע לא פגע בכפריים ובערביי הגליל. הם גידלו לעצמם ומכרו למי שהגיע אליהם.
התלושים של הצנע היו בשביל סחורות שקנתה הממשלה.
בסוף 49 אבא עשה רישיון נהיגה צבאי. את לימודי הנהיגה הלא רשמיים שלו עשה כבר בטריפולי כשעבד בשביל האנגלים בסדנא –REME- Royal Engineer Mechanic Electric. ואחר כך בחיל האוויר הבריטי. שלחו אותו מטריפולי למחנות מרוחקים עם נהג איטלקי, שהיה נותן לו לנהוג בכבישים הריקים. אחר כך נהג בקיבוץ בכל הזדמנות. הרבה זמן נהג בלי רישיון
בזמן הבריטים, במחנה בטירה שעל יד חיפה גם הייתה סדנא REME- זה היה מקביל לחיל חימוש.
בסוף שנת 50 עבר מהבסיס בבת גלים לעפולה. פתחו סדנא מול בית חולים העמק, שם גם היה המחוז- על כביש עפולה‑נצרת. היום הוא מבין, ומעז לומר בקול, שהגיע בחור אשכנזי שדיבר אידיש עם המפקד, והוא נשאר בבת גלים. את אבא שלי שלחו לעפולה.
כשהיה בבת גלים הוא היה אפסנאי אחראי על חיפה וגם על עפולה. אחר כך הצבא גדל, הפרידו את הסדנאות, ואותו שלחו לעפולה.
הוא לא הצטער על כך ונהנה ממה שיש. בימי שישי כל צוות הסדנא היה עולה לנצרת. היו אוכלים חומוס, פלאפל, פיתות ומיני מטעמים. אז גם היו קונים מצרכים. הפיקוח של הצנע לא עצר אותם, כי הם היו אנשי צבא,. כולם ידעו שהוא נשוי ויש לו בת קטנה, וקנו גם בשבילו כי הם היו רווקים.
בבת גלים גרו עד סוף 52. כשסגרו את הסדנא בעפולה, מפקד החטיבה רצה שיישאר אצלו. אבל כשנסעו בפסח להורים בכפר סבא, הבינו כמה קשה להם לגור רחוק מהמשפחה. הביקורים הבודדים בחיפה היו של דודה ליאורה, שהייתה מגיעה בסופי שבוע באוטובוסים, סבא אליהו היה מגיע מידי פעם לכמה שעות, וסבתא ג'ורה (זוהרה) הגיעה פעם לשבוע שלם, אולי אחרי הלידה. לשמחתה של אימא שלי הם החליטו לעבור לגור על יד ההורים. ההורים של אימא שלי עדיין גרו במעברה ברעננה, בצריף קטן, אחרי שבילו שנה במעברה בשדה יעקב. רק אז העבירו את כולם במרוכז, לבתים שנבנו בנווה נאמן. בבית הכנסת שמע על מישהו שגר בשכונה של סבתא זולה, וצריך לעבור לחיפה. היות ששניהם גרו בדירות של עמידר, אבא הלך למשרד הראשי וסידר את העניין, כך שהם החליפו דירות, ובזה הסתיים עניין המעבר.
אימא נשארה בכפר סבא, במרחק הליכה מההורים שלו, ובמרחק נסיעה קצרה מההורים שלה, ואני גדלתי בין הידיים של הדודים והסבתות, שהתייחסו אלי כמו אל צעצוע. דקלמתי, ושרתי ולמדתי לדבר מוקדם, בזכות החברה הבוגרת שבה ביליתי. לקחו אותי למקומות, והכירו אותי לכל החברים שלהם, והרגשתי מוקפת ואהובה.
אני גם זוכרת הרבה ילדים בשכונה. זוכרת כשאחי נולד, והבנות הגדולות לקחו אותי ושמרו עלי, שלא אראה את הברית. אני זוכרת את השמחה הגדולה שנולד בן ראשון בארץ. ואת הברית שערכו לו בחצר המשותפת לנו ולשכנים.
יש תמונה שלי עם רמי במיטת תינוקות מברזל צבוע לבן, שבתוכו מופיעה גם תרנגולת. כנראה שגם אנחנו גידלנו תרנגולת בחצר.
אבא היה עדיין מוצב בצפון. מפקד החטיבה רצה שיישאר בעמק. אמר לו ספק בצחוק, ספק ברצינות, שהוא מרוויח כנגד יותר ממנו שהוא אלוף משנה. בכל זאת העבירו אותו לסדנא בגבעתיים- לבסיס הגבעה.
הגבעה הייתה בסיס של ההגנה. שם היה ממוקם ביתו של מפקד ההגנה – ערן גבע, ומתחתיו היה הסליק הגדול של ההגנה, כ- 20 מטר מתחת לבית. אחרי תקופה, נתנו את החלק הכי גבוה בגבעה למודיעין, והם בנו שם את האנטנות.
אבא מזכיר לי שאת חגיגות "יום הילד" של חיל החימוש היו עושים בבסיס הזה, ואני זוכרת בעיקר את האירוע בו הייתי כבת שמונה, והוזמנתי לנגן עם המלודיקה שלי על הבמה. אריק מחקה החיות, שאני חושבת שהיה אריק לביא בתחילת דרכו כשחקן, הנחה את האירוע וראיין אותי על הבמה. אני אפילו זוכרת את השמלה שאימא שלי תפרה לי מבד אדום עם נקודות לבנות, ואת השירים שניגנתי: ערב בא, דוגית שטה, ושיר הליצן.
הייתי בכיתה ב', גרנו בשיכון צה"ל ברחוב השומר בבני ברק, ולמדתי לנגן עם כל ילדי השכונה בגבעת שמואל הסמוכה. כביש גהה עוד היה דרך דו מסלולית דלילת תנועה, והיה קשר רגלי בין השכונות. עברנו את הכביש בלי מעבר חצייה, והלכנו דרך בית החרושת לבלוקים שהפך ברבות הימים לתחנת הדלק הגדולה בגהה. פחדנו מהמשוגעים של בית החולים גהה שעמד בצומת גהה, שלפעמים יצאו לטייל חופשי בסביבה, אבל בדרך כלל הלכנו בחבורות והרגשנו חופשיים מאוד. בית החרושת קוקה קולה בנוי על השדה הגדול בו היינו משחקים שוטרים וגנבים, בית החולים עזר מציון בנוי על עץ האקליפטוס הענק עליו ההינו מטפסים בחבורות, וממנו היינו גולשים באומגה שהתקין אחד האבות הקרביים, אבא של שרה הגדולה מלכת השכונה. הוא היה צנחן, קצין או נגד זה לא היה משנה, והיה מגיע רק בסופי שבוע. והיה גם הבית של חבר הכנסת לוריא. אנחנו לא ידענו של מי הבית, אבל ידענו איפה הפירצה דרכה אפשר להיכנס לחצר כשאין אף אחד, ולהציץ בחלונות לבית הענק והמפואר שנראה לנו ארמון. הבית היה מוקף בגן גדול, עצי נוי ועצי פרי ופרחים מטופחים, והוא היה מגרש המשחקים שלנו.
כתיבת תגובה