כבר בקיבוץ התחיל לעשות אימונים בתור חבר הגנה, ועכשיו בכפר סבא חיברו אותו שוב להגנה.
למחרת כ"ט בנובמבר 47, סיפרו לו שאלימלך גויס לשמירה בהגנה, וביקשו שייקח פיקוד על הטרקטור ועל המשך העבודה. הוא המשיך גם בחריש שדות ברעננה, בכ"ס, באזור בית החולים בכ"ס, ברחוב אחוזה, בכפר הנוער הדתי. כל האזור הצפוני לרחוב אחוזה ברעננה היה שדות.
העבודה המשיכה עד דצמבר, ואז הכריזה ההסתדרות הציונית על גיוס נוער להגנה.
עוד באותו לילה, הערבים התחילו להתקיף. בירושלים פלשו לממילא, שדדו והרסו חנויות. בדרכים הרגו אנשים שנסעו באוטובוסים. ההגנה התחילה להגן על תושבים יהודים. גייסו נוער להגנה ולפלמ"ח לליווי שיירות ולהגנה על נקודות.
בדצמבר- הציעו לרשום כל בחור מגיל 18 עד 40. בסוף ינואר יצאה הקבוצה הראשונה מכפר סבא. הראשונים שיצאו היו בני 18-22, וכדי להצטרף אליהם זייף את תעודת הזהות שלו כאילו הוא בן 22 ולא בן 24. (מכאן השיבוש בשנת הלידה שלו: 1926 ולא 1924).
40 חברה יצאו לעמק בגדודי חי"ש – חילות שדה.
אבא שלי נזכר בפרטים: "ב-2 לפברואר יצאנו עם הקבוצה הראשונה מכפר סבא. זה היה ביום שני ושוב שלחו אותנו לעמק. לא עמק בית שאן, עמק יזרעאל".
במוצ"ש לפני היציאה עשו להם מסיבה בקולנוע עמל, וחילקו להם ספרי תנ"ך. ראש המועצה (אברהם קרן) נפרד מהם, ועודדו אותם לקראת היציאה. הם הרגישו גיבורים המגינים על המולדת. יצאו 30 חברה ב-3 מחלקות, אחת של דתיים, ושתיים של חילוניים. כולם הועמסו על משאית אחת, ונסעו לעין חרוד.
בעין חרוד, מפקדת האיזור קיבלה אותם. את הקבוצה הדתית שלחו למושב עובדים רמת צבי ע"י קיבוץ מולדת.
היישובים התחלקו לסוגים שונים לפי ההתנהלות הכלכלית:
קיבוץ – לחברים אין כסף פרטי. כל הרכוש שייך לקיבוץ.
קבוצה – כמו קיבוץ, למעט הגודל- פחות מ-100 חברים.
מושבה – כמו עיירה קטנה. כל אחד מנהל את ענייניו הכספיים ויש אחריות קהילתית וגיוס למשימות משותפות.
מושב שיתופי – כולם עובדים לכלל ומתחלקים בהוצאות ובהכנסות, ומותר להחזיק רכוש פרטי.
מושב לא שיתופי – כל אחד עובד לעצמו.
הכניסה לצבא
ברמת צבי הם עברו טירונות. בהתחלה בבגדים אזרחיים. בהמשך קיבלו חולצץ חאקי ונעלי צבא והתאמנו בשדות. זה נמשך כל זמן שהבריטים היו בארץ אסור היה להסתובב עם נשק באופן חופשי. היו להם סטן ורובים אנגלים .
בתקופה הזו זוכר שהותקפו כמה מקומות, אבל ההתקפה הזכורה לו ביותר הייתה ההתקפה הגדולה על טירת צבי. מהביקעה באו מאות ערבים . טירת צבי היה הקיבוץ היהודי האחרון עד ליריחו. הוא היה הקיצוני ביותר. ההתקפה הייתה נוראית, ובכל זאת הצליחו להדוף את הערבים. בשטח נשארו כמויות של הרוגים ערבים. ליהודים היו כמה הרוגים בודדים. הקיבוצניקים בסיוע חברי ההגנה נלחמו ברובים וברובי סטן בחירוף נפש.
אבא שלי לא היה בין הלוחמים בחזית. הוא עשה בעיקר שמירה, הגנה ומארבים. כל לילה היו שוכבים בגבול הירדן בבוץ, גם בשבתות, לבושים במעיל, מכנסי ניילון וכובע ניילון. כשהיו מגיעים מפקדי ההגנה הוא תמיד נבחר ללוות אותם.
בטירת צבי למד איך התגברו על ההתקפה, כי נבחר להיות השומר שליווה את מפקדי האזור כשהם באו לתחקר את ההתקפה, להפיק לקחים, לבדוק צרכים, ולתכנן דרכי פעולה.
הוא נזכר שהתקציב היה זעום, כי כאשר נסע עם המפקדים בבית שאן, נסעו בטנדר פתוח כי עוד לא היו שריוניות.
בערב חזרו לאימונים כרגיל. עדיין לא נלחמו ממש.
משם העבירו אותם לטירת צבי או לשדה אליהו? הוא לא זוכר…
חושב שהתחלקו בין שני הקיבוצים. שמרו בגיזרה שנקראת הר תאומים – 2 גבעות שהערבים קראו להם אל תום. היו שם בשמירה על הגבול של הקיבוצים שדה אליהו, טירת צבי ועין הנציב. בעין הנציב היה ביום של הכרזת המדינה. שם התאמנו אימונים יותר מתקדמים- יצאו למארבים על הכביש בית שאן – ביקעה. זו הייתה הדרך בה נסעו מפקדי הכנופיות הערביות.
כך עבר הזמן עד להקמת המדינה..
ב-14 למאי 1948, בשעה 3 אחר הצהרים, ישבו בצריף הגדול שהיה חדר האוכל של קיבוץ עין הנציב ושמעו על הכרזת המדינה. שמעו את בן גוריון קורא את מגילת העצמאות. היו הרבה וויכוחים.
37 חברי הממשלה הזמנית חתמו, ונבחרה כנסת זמנית על בסיס הבחירות לסוכנות היהודית.
בן גוריון רצה לשתף את כולם בממשלה. כולם, חוץ ממק"י וחירות, שעדיין הייתה האצ"ל.
כתיבת תגובה