בשלב הזה, כשפולין נכבשה על ידי הגרמנים בספטמבר 1939, החלה המלחמה להתפשט ולקבל צביון של מלחמה עולמית. סבא רחמים עבד שעות רבות במפעל, וכמעט ולא ראה את הבית באור יום, חוץ מאשר בשבתות וחגים. סבתא הייתה מטופלת בילדים קטנים, ועסוקה בענייני הבית. כל שנתיים בממוצע, נולד עוד ילד, וכשהפסיקה להניק אותו, נכנסה שוב להריון. התפקיד של אבא שלי כבן הבכור התבסס והתרחב. מעבר לעזרה בפרנסת הבית, הוא גם היה הקניין הראשי של המשפחה. הוא דאג לקנות מזון, בעיקר מצרכי מכולת וירקות טריים. דודה גרסונה הייתה דואגת לביצים, ולתרנגולות שנשחטו אצל השוחט היהודי. סבא אליהו שהחנות שלו הייתה בשוק, היה דואג למלאי קבוע של שקים עם קמח, תפוחי אדמה ובצל. תמיד היה בשפע.
אבא שלי דאג למצרכים הטריים והיומיומיים ולשליחויות.
ב-1940, הצרפתים הפגיזו מטוניס. הם ניסו לפגוע במתקני חברת החשמל שעל חוף הים. היות שהאזור היהודי היה סמוך לחוף הים, גם הוא נפגע קשה בהפצצות. בית הכנסת הגדול בשער "רוסטיה" נפגע, והרבה בתים בני קומה אחת נהרסו. כמה עשרות אנשים נהרגו.
אבא זוכר היטב את ההפגזה הזו. זה היה במוצ"ש, הוא עמד עם חבורת נערים על יד הברז בפינת הרחוב. הייתה הפסקה בין מנחה ומעריב כשההפגזה החלה. האנגלים החזירו בהפגזה משלהם בכל לילה, וכל הבתים היו מזדעזעים מעוצמת ההפגזות.
ב-1941 היהודים ברחו לשדות ולכפרים. המשפחה ברחה מהעיר למרחק 5-6 ק"מ לכפר יהודי בשם "אמרוש". הם גרו בבתים ערביים עזובים, בפאתי העיירה שהיו בנויים מבוץ. הגגות היו עשויים מכפות תמרים ומכוסים בטין. השירותים היו מחוץ לבתים.
אבא היה כבר נער בן 16. כל יום נסע לעבודה, ובלילה חזר למפעל. האוטובוס היה מגיע רק פעם ביום, וויגאנו סידר לעובדים עגלה עם סוס ופלטפורמה, שתסיע אותם מידי יום לעבודה. על הפלטפורמה הצטופפו 30 עד 40 איש.
באמצע שנת 1941 כשהאנגלים כבשו את בנגאזי בפעם הראשונה, הגרמנים באו לעזור לאיטלקים. הם הנהיגו חוקים חדשים, כמו למשל שאסור להכות את הסוסים, או להאיץ בהם בעזרת השוט. אם תפסו עגלון שמכה את הסוס, היו מורידים אותו מהעגלה ומכים אותו. פעמים רבות ראה עגלונים שהסיעו את העובדים בין הכפר והעיר, ולא עמדו בגזירה. גם הוא קיבל מכות מהגרמנים. כנער נסע בתוך העיר על אופניים, והיה נאחז בחלק האחורי של מכוניות, כדי להתגבר על עליות תלולות. באחת הפעמים נתלה על משאית, שהובילה ציוד עבור הגרמנים. הם תפסו אותו, הפילו אותו לארץ, והיכו אותו. הוא נפצע ברגלים שידעו פציעות רבות. הפצעים לא הגלידו זמן רב, והרופא שטיפל בו המליץ לקטוע את הרגל. הפצע היה מכוער- מוגלתי ומדיף ריח רע. היה צורך להחליף תחבושת מידי יום ולחטא אותו. הרופא המומחה שוויגאנו שלח אותו אליו היה רופא גרמני, ולימים התגלה להם שהיה חבר במפלגה הנאצית. הם לא ידעו זאת עד שלא הופיע זמן רב אחרי זה במדי הצבא הגרמני.
בשלב זה החלו לרשום את הגברים בגילאי 18 עד 50, והם התחילו לקבל צווים להתייצב למחנות עבודה. בכפר ג'די שהיה בין בנגאזי למצריים, בנו הגרמנים חפירות, והיהודים שנשלחו לשם עסקו בחפירות ובעבודות שונות עבור הצבא. המחנה היה איטלקי, אבל הכול שם התנהל בהוראת הגרמנים.
היות שהמפעל של וויגאנו עבד במרץ עבור הצבא, העובדים לא נשלחו למחנות. אבל האווירה הייתה קשה. הפגזות ביום ובלילה, שנפלו באיזור הנמל וברובע היהודי, ופחד מהגרמנים שהטילו אימה בקרב התושבים.
באוקטובר 1942 נולד ציון. לדודה שרינה הייתה עגלה עם חמור, והיא הביאה את סבתא זולה לסבתא רבא מנטה, שהייתה המיילדת. אבא שלי נסע איתן, וגם לאה שהייתה ילדה קטנה הצטרפה לנסיעה. אסתר התינוקת נשארה עם רבקה בבית. בעיר היה עוצר לילי משעה 6 אחר הצהריים ועד הבוקר, ואבא שלי נסע על אופניים להזעיק את המיילדת. הוא נתפש על ידי המשטרה. היה צריך לשכנע את השוטרים הערביים שהוא מחפש את המיילדת, כדי שישחררו אותו אחרי כמה שעות. ציון נולד לפנות בוקר.
אבא שלי נסע בחזרה לכפר אמרוש עם האופניים , כ-6 ק"מ, כדי להודיע לסבא רחמים שנולד לו עוד בן.
אחרי 5 בנות, סבא רחמים התקשה להאמין שנולד לו בן.
השהייה בכפר עם תינוק הייתה קשה, והם חזרו לעיר והשתכנו בבית הקודם, שהתפנה בו חדר.
בפסח 1942, אבא שלי נסע לזליטן לביקור משפחתי, והתארח אצל דוד ציון, האח של סבא רחמים. החופשות שקיבלו העובדים היהודיים היו בחגי ישראל: פסח, ראש השנה, סוכות, פורים. אפילו אסרו-חג היה יום חופשי מעבודה. בזליטן שמע את ההפגזות הקשות על טריפולי. ואכן, בחול המועד הייתה הפצצה גדולה במיוחד, מהים ומהאוויר ביחד, והמשפחה ברחה שוב לכפר רחוק יותר לזאוויה, כ-40 ק"מ מטריפולי. כשהגיע לעיר באמצע הלילה, גילה שאין אף אחד בבית, ולמזלו יהודי בעל חנות הלין אותו ועוד כמה יהודים שנתקעו, בחצר שלו על הרצפה.
רק בבוקר התברר לו שהמשפחה עזבה את העיר. (לא היו אז טלפונים ניידים!) באותו בוקר, סבא רחמים חזר באופניים כדי לאסוף כמה מצרכים חיוניים, והם נפגשו בעיר. בזאוויה היו הרבה משפחות שברחו במנוסה מההפצצות, ובקושי מצאו חדרון שיכיל את המשפחה הגדולה. מידי יום חזרו לטריפולי לעבודה. סבא חזר באופניים (40 קילומטר!), ואבא שלי נסע ברכבת.
הרכבת הייתה צפופה מאוד. אנשים נתלו על החלונות כדי להגיע לעבודה בעיר.
במשך הזמן הזה המשיכו האנגלים להפציץ את הנמל. באחת ההפצצות נפגעה אניית תחמושת של הצבא האיטלקי מפגזים רבים, ולא התפוצצה. הוכרז מצב חירום, ופינו את כל האזורים הסמוכים לנמל. כשהם היו בזאוויה, האנייה התפוצצה. כשחזרו לעיר מצאו רבע מהאנייה צמוד לבית שלהם, שהיה מרוחק מהים כקילומטר וחצי בקו אווירי. חרטום האנייה נפל על הבית של המשפחה, ועל הבית של השכן הערבי.
הם קיבלו דירה בפונדק (חצר גדולה עם חנות בתוכה) בתוך העיר בקורסו ויטוריו, ועברו לגור שם. לבית הישן לא חזרו יותר, כי לקח זמן רב לפנות אותו מהאנייה שהתיישבה עליו. הבית היה הרוס וריק תקופה ארוכה, והוא לא זוכר מה עשו אתו.
מאז גם לא חזרו לשדות.
ויגאנו פחד שהאנגלים יכבשו את העיר, ויבזזו את החנויות. הוא פינה את כל המחסנים שלו בעיר, ועבר לכפר . שם בנה מקלט תת קרקעי, אליו העביר את כל הסחורה. במחסן הזה הועמד שולחן גדול, עליו היו ישנים כל הילדים ביחד: ילדי המשפחות של העובדים. לסבא וסבתא הייתה מיטה נפרדת.
לגרמנים הייתה קנטינה בחצר שלהם. הכניסה הייתה נפרדת, אבל הייתה להם מרפסת שנפתחה לחצר. מידי לילה ובסופי שבוע שמעו אותם משתכרים ומשתוללים. ב-42 התחילו להגיע ידיעות על מה שקורה ליהודים באירופה. אבא שלי שאל את אחד הגרמנים שביקרו בחנות מה קורה, והוא ענה לו: " אל תדאג. זה יגיע גם אליכם. עכשיו הם עסוקים עם יהודי אירופה".
הם ידעו שמתבצע רצח המוני. בחנות ביקרו קצינים גבוהים, שהיו מעודכנים במתרחש.
פעם לקחו אותו הגרמנים לסיבוב בעיר על ג'יפ. הוא היה בחור צעיר והכיר אותם בעבודה, כך שלא פחד מהם, למרות שידע שאנשים נלקחים מידי בוקר במשאיות למחנות העבודה. הודיעו להם להתייצב בבוקר ברחבה המרכזית, והיו מגיעים עם משאיות לקחת אותם. המצב הקשה הזה נמשך עד ל-23 לינואר, שנת 1943
בבנגאזי סבלו יותר כי העיר נכבשה פעמיים. בפעם השנייה הגרמנים התנקמו בהם על כך ששמחו כאשר האנגלים כבשו אותה. מי שתמיד שילם היו היהודים.
באוקטובר 1942 הגרמנים כבר היו בדרך לאלכסנדריה. וויגאנו ביקש מסבא רחמים להכין אוכף מיוחד למוסוליני, כדי שהיכנס אתו למצריים. סבא הכין אבל אמר: "אני אכין, אבל זה לא יקרה". ובאמת זה לא קרה – בצבא בנות הברית גנרל מונטוגומרי האנגלי הצעיר והנמרץ, החליף את גנרל אלכסנדר, והוא הצליח להביס את האיטלקים והגרמנים. צבאו של רומל נחל מפלה באל אלמיין.
חיילים איטלקים שביקרו בחנות סיפרו: "פתאום הגיעו החיילים האנגלים, בלי שראינו איך ומאיפה". האנגלים השתמשו ברכבי 4X4 והפתיעו באמצע הלילה. לוב החלה להשתחרר משלטון האיטלקים, איזור אחרי איזור. החל מאל אלמיין במצריים, דרך מרסה מתרוג, טוברוק – עיר הנמל הגדולה, בנגאזי, ועד טריפולי שרחוקה 1000 ק"מ מבנגאזי. ב-23 לינואר טריפולי שוחררה מהשלטון האיטלקי.
אבא זוכר כאילו היה זה אתמול:
ביום שבת בשמונה בבוקר הוא הלך לקסטלו, וברחבה ראה חיילים אנגלים.
במשך כמה ימים העיר הייתה מופקרת. האיטלקים והגרמנים נסוגו. התושבים בזזו את המשרדים הממשלתיים והציבוריים. גם אבא שלי סחב ארון משרדי מעץ משובח, שהפך לארון בגדים, וגם עלה איתם לארץ.
העיר הייתה בלי שלטון. האנגלים היו עדיין בחזית, אבל בטריפולי עוד היה עוצר בלילות. טריפולי נכנעה ב-23 לינואר 43 ושוחררה מהאיטלקים והגרמנים.
הממשל האזרחי האנגלי התקבל בשמחה. אחד מהבכירים היה חייל יהודי ישראלי ששרת כסא"ל בצבא הבריטי. לימים נבחר להיות ראש עירית נהריה. שקד שמו. הוא שרת ביחידה שנקראה:
Palestine I .
האנגלים החליפו את הכסף ל "כסף כיבוש" שנקרא גם לירה אנגלית.
4.8 לירה איטלקית היה שווה 1 לירה צבאית אנגלית.
מועדון בן יהודה שהיה סגור תקופה ארוכה בגלל העוצר בערבים, נפתח שוב לפעילות לילדים ולנוער.
בטריפולי התקיימו כמה תנועות נוער. מכבי ובן יהודה. תנועת מכבי התנהלה באיטלקית, ולמדו לדבר עברית. בתנועת בן יהודה דברו עברית ולמדו עברית.
שלמה נחום היה שחקן כדורגל בבן יהודה, וכשהגיע לארץ התנה את עלייתו בקבלת מגרש מספיק גדול, כדי להביא אתו עזים וכבשים מטריפולי. הוא קיבל מגרש כזה באור יהודה.
ב-43 עדיין המשיכו ההפגזות של הגרמנים מכיוון טוניס. ביחד עם זאת הורגשה אווירה של רווחה.
רק אחרי כיבוש טוניס, האנגלים עברו לטוניס. האמריקאים, בעיקר אנשי חיל האוויר הגיעו לטריפולי.
מידי פעם היה מגיח מטוס גרמני מסיציליה. אבל לא היו להם מטוסים לטווח ארוך, כך שככל שהגרמנים הורחקו מטריפולי, ירד מפלס הפחד מהפצצות מהאוויר. מטוסי הסמיטפייר הגרמניים היו מטוסים מאוד מפחידים, אבל היו צריכים תחנות נחיתה והמראה קרובות.
ביחד עם הצבא האנגלי הגיעו לטריפולי שליחים מארץ ישראל. אזרחים מחופשים לחיילים, שבאו לשוחח עם הצעירים על ציונות, וניסו להלהיב אותם לעלות לארץ. השיחות היו על הרצל, מאפו, וכללו וויכוחים נוקבים על משמעות החלוציות ועל הקיבוצים. הם הלהיבו את דמיונם של הצעירים.אחד השליחים האהודים היה יאיר דואר, יהודי ממוצא סורי (שאחותו הייתה שחקנית בהבימה). היה מישהו מרמת יוחנן, והיה שליח משדה אליהו שהרשים את הצעירים הדתיים. שמו היה נפתלי בר-גיורא, והוא גם ארגן את חבורת החלוצים, שהתחילו להכין את עצמם לעלות לארץ.
הממשל האנגלי אסר על יציאה חופשית של יהודים מטריפולי, והקציב בסה"כ כ-1500 אשרות יציאה בחודש.
ב-45, היה לחץ של הנשיא האמריקאי טרומן לאפשר ל – 100,000 יהודים לעלות לארץ, והמושל האנגלי אמר "אין בארץ מקום אפילו לא לחתול אחד".
בתחילת 44 התחילו להגיע סרטיפיקטים לעליה לישראל. הסוכנות הפרישה בסה"כ 20 אשרות. האשרות היו מיועדות בעדיפות ראשונה למשפחות מרובות ילדים. אשרה למשפחה. 4 אשרות הוקצבו לנערים החלוצים, שהיו מוכנים לעלות לארץ, והתחייבו להגיע לקיבוץ. הם התבקשו להינשא פיקטיבית, כדי להגדיל את מספר העולים לארץ, אבל 3 מארבעת הבחורים חששו מנישואין פיקטיביים, וויתרו להם.
אבא זוכר הגרלה וראיונות אישיים. שאלו אותו למה הוא רוצה לעלות לארץ. הוא אמר שהוא ציוני, ויהודים צריכים לחיות בארץ. כשנשאל מה יעשה אם חבר שלו יחליט להישאר בטריפולי ולא לעלות, הוא ענה שהוא יעלה בכל מקרה, גם אם יישאר לבדו. המשפחה תמכה ועודדה את הנכונות שלו לעלות, והוא הרגיש שהוא נוסע כדי להכין את הרקע לבואה של כל המשפחה. הרוחות בטריפולי היו מאוד בעד עלייה לישראל, וכשהוא זכה באשרה, הייתה שמחה גדולה.
ב-2 ליולי קיבלו את האשרות, אבל לא היה תאריך יציאה.
כתיבת תגובה