בגדול, למדו המון. בבוקר בבית הספר היסודי. היו מגיעים תלמידים מכל העיר. בתי ספר היו נפרדים על פי הדתות. יהודים, מוסלמים ונוצרים. מי שהיה מוכן ללמוד בשבת למד עם הנוצרים, כי זה נחשב בית ספר יותר טוב, אבל רוב היהודים שמרו שבת, ולמדו בבית הספר היהודי.
אחר הצהריים למדו בתלמוד תורה, אצל הרב "חואצ'ו לוזון", שהיה ראש הישיבה של תלמוד התורה.
(ביתו נשואה לרב נחום מירושלים שגר ברובע היהודי, וביקרתי אצלו עם אבא שלי מספר פעמים בחג השבועות. הוא מנהל מניין מכובד בכותל כל השנה, וכבר כמה שנים, כשאני מגיעה עם אבא שלי לכותל למניין ראשון בבוקר חג שבועות, הוא מזמין אותנו אליו הביתה לקידוש. אנחנו מקבלים קבלת פנים חמה ולבבית, והם מזמינים את אבא, כדי לשמוע את הסיפורים שלו על החיים היהודיים בטריפולי.)
בתלמוד תורה למדו ילדים בשתי קבוצות גיל: לפני ואחרי בר מצווה.
השיעורים התנהלו בעברית. מי שלמד בישיבות אחרות דיבר ערבית. בתלמוד תורה יכלו לדבר ערבית רק ביום חמישי. ראשון עד רביעי דיברו עברית, וביום שישי לא למדו.
בערב, אחרי החשיכה למדו בבית ספר "התקווה". מוסד זה היה מסונף לתנועת בני יהודה. שם למדו עברית מדוברת והתעמלות.
בכל אחד מבתי הספר האלו היו לאבא חברים אחרים, כך שהוא הכיר הרבה צעירים. הייתה גם חבורה נוספת, של תלמידים צעירים שלבשו מכנסיים ארוכים וז'קט שחור, והם היו מבקרים בבתי נפטרים כדי לקרוא ביחד תהילים. בלוויות הם הלכו בשלשות לפני המיטה של הנפטר, ושרו בקול פרקי תהילים.
בכלל, הקבורה בטריפולי הייתה טקס שונה. המת היה נישא בארגז סגור, עטוף בפרוכת שחורה. נשאו אותו על הכתפיים כל הדרך הארוכה לבית הקברות היהודי, שהיה מחוץ לעיר. בית הקברות היה על שפת הים וקראו לו "בית החיים". רק בארץ קוברים בבית קברות.
בערב, היו מבלים בחברה מעורבת. היו הולכים עם הבנות לים, לגן הציבורי שנקרא "ג'רדינו פובליקו". נסעו והשוויצו באופנים. לסבא רחמים ולאחיו ציון, היו האופניים היהודיות הראשונות. אבל לדוד ציון היה בן יחיד, כלפו, (היו לו 3 אחיות….) והוא נתן לאבא שלי לרכב על האופניים שלו. סבא רחמים נתן את האופנים שלו רק לעתים נדירות, ורק אם הייתה סיבה מוצדקת, כמו עבודה או שליחות משפחתית. כלפו היה נדיב, ונתן לכולם לרכב על האופניים שלו, ובזכותו הם למדו לרכב על אופניים.
בשנת 1937, בהיותו בן 13, סבא רחמים קרא לו וסיפר לו שוויגאנו, האיטלקי בעל המפעל שהעסיק כמה מהבוגרים במשפחה, מזמין אותו לעבוד כפקיד. המפעל ייצר מוצרי עור ועץ ייחודיים. בעיקר עבדו בשביל הצבא וייצרו אוכפים לגמלים ולסוסים, אוהלים, מיטות מתקפלות, מזרונים מעשב ים. הייתה גם מחלקה מיוחדת לסנדלים מיוחדות, שיוצאו לרחבי אירופה בהזמנות מיוחדות . לוויגאנו היה מונופול (פטנט) לייצור סנדלי עור ללא דבק ומסמרים. הסנדלים שנקראו:. CARACORUM
משמעות המונופול הייתה שאסור להעתיק אותן. הסנדל היה עשוי כולו מעור באיכות מעולה, והיו כמה דוגמאות לנשים ולגברים. למרות המחיר היקר, סבא רחמים האמין שנעליים טובות חשובות לבריאות ולהתפתחות של הילדים, וקנה לכולם את הסנדלים הללו. בחנות מכרו גם מזוודות מעור, ובכלל הייתה זו חנות עם סחורה טובה ויקרה. וויגאנו שילם לעובדים בעין יפה, והם קיבלו שכר בכל יום חמישי בערב. אבא שלי השתלט על העבודה הפקידותית והחשבונאית, וזכה להערכה רבה ולאמון מלא. וויגאנו שילם בעצמו לעובדים הנוצרים, ואבא שלי שילם ליהודים ולערבים.
בחנות ביקרו במהלך השנים 37-42 אנשים חשובים. בהתחלה היו מגיעים המושלים האיטלקים. אבא הכיר את מרשל חיל האוויר האיטלקי "איטלו בלבו". הוא זוכר שהיה לו זקן מטופח ושהוא נהרג ב-42 עם עוד כמה קצינים. גם רומל המפורסם ביקר בחנות כדי לרכוש רצועות קצונה וחפצים אישיים.
מוסוליני עצמו הזמין אצל סבא שלי אוהל ענק, שהיה מיועד לארח 1000 איש במדבר.
כתיבת תגובה