"חיכינו שבועיים במחנה בבת גלים כדי שיבואו לקחת אותנו לקיבוץ. היינו חדורי אמונה במדינה היהודית שבדרך ומלאי התלהבות והתרגשות שהגענו לישראל. הכול נראה מבטיח, גם כשלא התנהל לפי התכנית. היינו בחורים צעירים וסקרניים והייתה לנו סבלנות"
"מה עשיתם כל היום?" אני שואלת.
"מה עשינו? לא זוכר משהו מיוחד. הסתובבנו. הכול היה חדש לנו ומעניין. חיפה הייתה עיר תוססת, נמל, שוק, הדר הכרמל. הלכנו ברגל כי לא היה לנו כסף לאוטובוס. חיפשנו עבודות מזדמנות להרוויח כמה גרושים כדי ללכת לסרט. צחקנו הרבה. התחלנו עם הבחורות החיפאיות. הן היו נחמדות כל כך."
והוא ממשיך, פניו מחייכות כשהוא נזכר בתקופה ההיא.
" הימים עברו מהר. לא הרגשנו. ישננו במיטות סוכנות. היה חם, ולנו היה חם בלב. הייתה התרגשות גדולה וציפייה לעתיד גדול".
"כשהגיע השליח משדה אליהו לקחת אותנו, הוא הופתע מזה שאנחנו מדברים עברית שוטפת. ראינו שהוא בודק אותנו עם מלים קשות. אבל הבנו הכול, וגם אנחנו דיברנו במילים גבוהות. חוץ מזה שידענו עברית מהתפילה ומלימודי הגמרא והמשניות, אנחנו פטפטנו בעברית מגיל צעיר. המורים לעברית היו מעודכנים בעברית החדשה, והשליחים שהגיעו לטריפולי דיברו אתנו רק בעברית""
"הנסיעה לשדה אליהו הייתה כמו שאתם נוסעים היום לחוץ לארץ. הכול היה לנו חדש. נסענו באוטובוס מהתחנה המרכזית, שהזדחל דרך הדר הכרמל, עלה לטבעון, עבר בעמק, והגיע עד עפולה. שם החלפנו לאוטובוס שנסע לבית שאן, ומבית שאן נסענו עם הסעה מיוחדת, שהייתה אוספת פעמיים ביום אנשים לקיבוצים של עמק בית שאן.
היו הרבה ערבים, ודיברנו איתם בערבית. הם היו ידידותיים, וקיבלו אותנו במאור פנים. אני חושב שאז רוב האנשים האמינו שנוכל לחיות פה ביחד יהודים וערבים. עבדו ביחד, גרו בשכנות, והיו יחסים של בני אדם. כמו בכל מקום בעולם, שתרבויות שונות חיות ביחד".
הכניסה לשדה אליהו הייתה חוויה מיוחדת. שמענו הרבה על הקיבוצים בכלל, והשליח נפתלי סיפר לנו על שדה אליהו. הגענו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ישר לחדר האוכל לארוחת ערב. נפתלי בא לפגוש אותנו, ושמח מאוד לקראתנו. כמה טפיחות על הכתף, שאלות על המסע, שמחה גדולה שהצלחנו להגיע, והוא התחיל להכניס אותנו לעניינים. באולם הגדול היו השולחנות ערוכים לקבוצות של שמונה איש. ונפתלי הסביר לנו שצריך למלא שולחנות, כדי להקל על עבודת התורנים. על השולחן היו צלחות פלסטיק וכפות. קערת מרק גדולה הייתה במרכז השולחן, וכמה פרוסות לחם שחור טרי ומריח. כשנטלנו ידיים, כמתבקש, נפגשנו עם חברי קיבוץ נוספים, שהחלו להתאסף לארוחת הערב. הם התבוננו בנו בסקרנות ובהיסוס.
"זה החבורה מטריפולי שסיפרתי לכם עליה! הם נחמדים, לא אוכלים בני אדם, וגם מדברים עברית!" הוא הציג אותנו בפני אנשים שהעזו להתקרב.
"אבנר, נעים מאוד", לחץ את ידנו אחד החברים. הוא נראה מבוגר יחסית אלינו. "אני מזכיר הקיבוץ. שמח לפגוש אתכם. איך הייתה הנסיעה?"
"אני אליהו חכמון, לקחתי על עצמי את תפקיד מייצג הקבוצה, ואלה החברים שלי אשר מסיקה, אהרון נעים, יצחק תייר ו__________.
"תבואו אלי מחר בבוקר, נעשה לכם קבלה רשמית". הוא סיים את השיחה הקצרה, והצטרף לקבוצה הקטנה אתה הגיע לארוחת הערב. כנראה סיפר להם עלינו כי הם התבוננו בנו, נדו בראשם לשלום, חייכו והמשיכו בעיסוקיהם.
כשישבנו, סביב השולחן ניגשו עוד אנשים לברך אותנו, ולהציג עצמם בפנינו. הרגשנו ששמחים לבואנו .
קיבלו אותם יפה ביום הראשון. ביום השני כבר הכניסו אותם לעבודה. הם קיבלו טוריה ויצאו לעבוד בשדות. אנשים הופתעו מהעברית שלהם, ושאלו המון שאלות. לא ידעו כלום על יהדות טריפולי. קיבוץ שדה‑אליהו הוקם כשנה קודם לכן ע"י גרעין של צעירים מגרמניה ומאיטליה. הם דמיינו שהחברים החדשים לא ידברן עברית, שיאכלו בידיים, שלא ידעו להתרחץ במים זורמים. הייתה להם תמונה של אנשים חסרי תרבות. התפלאו שיש להם מברשת שיניים, ושהם רגילים לאכול במזלג וסכין ולא בכפות, שזה מה שהיה לקיבוצניקים הצעירים. לזכותם יאמר שהם היו סקרנים.
החבורה התחילה להתאקלם. השמות שאבא זוכר: אהרון נעים, יצחק תייר, אשר מסיקה, אחד מהם שהיה חייט בטריפולי, עבד במחסן הבגדים.
המרק לא הזכיר לנו שום דבר שאנחנו מכירים. מים חמים עם כמה ירקות צפים בתוכו, שנפתלי הציג בתור מרק ירקות. אבל הלחם היה טעים. "אנחנו אופים לבד את הלחם", נפתלי התפאר בפנינו. הוא זכה לאכול ארוחות מושקעות ומתובלות בבתי ההורים שלנו בטריפולי, וכולנו צחקנו על ההשוואה בין המרק העשיר בבית, לבין המרק של החלוצים.
התורנים, בחור ובחורה, עברו עם עגלה בין השולחנות, וחילקו את המנה העיקרית: חביתה וכמה פרוסות של עגבנייה. אהבנו את האוכל הפשוט הזה, אבל קשה היה שלא להשוות אותו לאוכל מהבית. שהיה כמובן הרבה יותר טעים לחכינו. חיפשנו מזלג וסכין, ונפתלי הסביר לנו שלא היה מספיק כסף לרכוש סכו"ם מלא, אז בינתיים מסתפקים בכפות, אבל, הוא הוסיף בציניות, שחלק מהחברים שאלו אותו אם אנחנו אוכלים בידיים, או יודעים מנהגי שולחן מערביים.
אף פעם לא התלוננו. קיבלנו באהבה מה שהיה. הבנו שזה מה שהולך פה, וזה היה חלק מהתחלה חדשה. ה"טבחים" היו חברים צעירים ללא ניסיון בבישול, ועשו כמיטב יכולתם להשביע את הקיבוצניקים.
והיה קינוח. יכול להיות שהכינו במיוחד בשבילנו, או שזה היה היום בשבוע שבו מכינים קינוח. כך או כך, לא תמיד זכינו לקינוח בארוחות הקיבוציות.
הקינוח היה עוגה יבשה, אותה טבלנו בתה המתוק, והרגשנו שאנחנו בני מזל.
אהרון מסיקה זימן לברכת המזון, ואני חושב שזו הייתה ברכת המזון הכי מאושרת שברכתי אי פעם: חלוץ, בקיבוץ בארץ ישראל! הייתה גאווה גדולה לכולנו להיות חלק מהמפעל הציוני.
אחרי ארוחת הערב לקחו אותנו לחדר שהקצו לנו. צריף סמוך לחדר האוכל, עם שירותים משותפים בחצר. בחדר היו 4 מיטות סוכנות, שהיו מסודרות סביב הקירות., ואבנר אמר שמחר יש לנו יום חופשי מעבודה. ניפגש בשבע בבית הכנסת לתפילה, אחר כך נלך למזכירות לסידורים.
הוא השאיר אותנו בחדר, ואנחנו לא יכולנו להירדם מרוב התרגשות. יצאנו החוצה להסתכל בכוכבים, הסתובבנו בין בתי הקיבוץ, קפצנו משמחה, נהנינו מהריחות המיוחדים של הקיבוץ, והקשבנו באהבה לשיחות ולקולות בעברית שבקעו מחלונות הבתים. היה חם מאוד, כל החלונות היו פתוחים, והקולות נעמו לנו ומילאו את לבנו שמחה.
זה היה יצחק תייר שידע להסביר במלים מה שאנחנו הרגשנו בלב: "ברוך אתה ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", הוא אמר. באמן שענינו לו במקהלה, התגלמו כל רגשות הסיפוק וההנאה של הרגע הזה.
סוף סוף הגענו
"אחרי טלטולי הדרך בשבועות האחרונים, שנת הלילה הייתה טובה ורגועה. בפעם הראשונה מאז עזבנו את טריפולי, יכולתי להתחיל להתגעגע. לא במובן הסובל של המילה. חשבתי על המשפחה שנשארה שם, רציתי לספר להם שהגעתי. רציתי לשמוע מה שלומם. החיים שלי עד עכשיו היו מאוד מחוברים למשפחה. למרות שהייתי עצמאי מאוד, וההחלטה לנסוע לישראל הייתה חד משמעית וללא היסוס, בכל זאת דאגתי.
דאגתי לאימא שהייתה מטופלת בילדים קטנים, וסמכה מאוד על העזרה שלי בכל דבר. דאגתי לאבא, שלא הצליח להתפרנס בכבוד, ודאגתי לאחים הבוגרים שלי, בעיקר לעמוס שהיה צריך לקחת על עצמו את תפקיד האח הגדול, והוא עדיין צעיר ולא מוכן לזה.
בלילה הזה כתבתי את המכתב הראשון שלי למשפחה. כמה מילים שמיצו את ההתרגשות הגדולה. לא ידעתי מתי אשלח אותו, ומתי הוא יגיע אליהם, אבל הכתיבה עצמה הקלה עלי. זה היה כמו לכתוב יומן.
למחרת בבוקר התייצבנו בבית הכנסת בשעה היעודה. הגענו ראשונים והתפעלנו מכל דבר. בית כנסת בקיבוץ נראה לנו כמו שיא החלום הציוני. כשהגיעו החברים, הבנו די מהר שיש לנו נוסחי תפילה שונים. הסידורים שהבאנו מטריפולי לא התאימו לתפילה , והתחלנו ללמוד מנגינות חדשות.
אחרי התפילה נפגשנו עם המזכיר. הוא הסביר לנו על סידור העבודה, על השותפות של חברי הקיבוץ בתורנויות בחדר האוכל, בחדר הכביסה, בשמירות. הודיע לנו שלמחרת אנחנו מתחילים לעבוד בשדה, ושהיום הראשון במשק יהיה חופשי.
הסתובבנו בקיבוץ כמו טווסים. היינו כל כך שמחים. רצינו להכיר את כולם ושיכירו אותנו. רצינו להתחיל לעבוד ולתרום את חלקנו. בשלב ראשון הלכנו למחסן הבגדים, ומסרנו לכביסה את הבגדים איתם הגענו. קיבלנו 2 חליפות של בגדי חאקי, ואמרו לנו שבקיבוץ כולם לובשים אותם הבגדים במשך השבוע. את הבגדים האישיים לובשים בשבתות ובחגים.
הקיבוץ היה מקום קטן. חדר האוכל היה צריף, אליו הגיעו כל החברים בצהריים. פגשנו את האיטלקים שהיו הגרעין הראשון של הקיבוץ, והם שמחו להחליף אתנו כמה משפטים באיטלקית.
"פה מדברים רק עברית" , אמר לנו קרלו, צעיר יהודי רווק שעלה מאיטליה, והזמין אותנו כבר באותו ערב למפגש של רווקים ורווקות בצריף שלו. הוא שמח להחליף כמה מילים בשפה האיטלקית, וגרם לנו להרגיש את הגעגועים למשפחות שלנו.
המפגש עם הרווקים והרווקות נערך תחת כיפת השמים. ישבנו על הארץ במעגל ושרנו שירי ארץ ישראל. נפתלי בא לבקר אותנו, והצטרף לחבורה המזמרת. הכרנו הרבה מהשירים בזכותו, והוא רווה נחת מהיכולת שלנו להשתלב בחבורה.
למחרת השכמנו קום. קיבלנו טוריה ויצאנו לעבוד בשדות. למרות שלא היינו מתורגלים בעבודה חקלאית, למדנו מהר, והתחרינו בבחורים הישראלים. רצינו להוכיח להם שאנחנו מסוגלים גם לעבודה קשה.
אחרי כמה שבועות של עבודה בחקלאות, הוחלט לצרף אותנו להכשרה של ההגנה. למדנו להשתמש ברובים, ושמרנו בלילות מפני גנבים שניסו לגנוב תוצרת חקלאית. היו גם מקרים שערבים מבית שאן, או מהכפרים הסמוכים, היו מגיעים כדי לפגוע בבני הקיבוצים. ההכשרה הזו זיכתה אותי כמה שנים אחר כך באות ההגנה, והוסיפה שתי נקודות לפנסיה הצבאית.
באחד הלילות הייתה תקרית לא נעימה – הייתי צריך לשירותים והלכתי מאחורי עץ. לא שמתי לב שנפלו לי חמישה כדורים מהחגורה. החגורה הייתה חגורת בד מיוחדת עם תאים מיוחדים לחמישים כדורים. גיליתי את זה רק בבוקר כשהחזרנו את הציוד לסליק, והתגובה הייתה קשה. שלחו אותי לשטח לחפש את האבדה. זה לא היה קשה באור יום. מצאתי את הכדורים החסרים מאחורי העץ, אבל האחראים ראו את זה בעין לא יפה. כולם פחדו מהתגובה הבריטית לכך שאנחנו מחזיקים נשק לא חוקי. לתקופה מסוימת נתנו לי לשמור רק עם מקל.
בתקופה הזו לכל משק היה רובים עם רישיון לנוטרים ששמרו על הקיבוץ. הנוטרים היו שוטרים מדרגה ב', שעברו הכשרה מיוחדת של המשטרה הבריטית, והם היו אחראים על השמירה המקומית. הם היו השומרים החוקיים. ההגנה הייתה ארגון מחתרתי, שהתחיל לפעול כדי להגן על הישוב היהודי, והנשק היה מוחבא בסליק האזורי שהיה בשדה אליהו.
כל יום הביא אתו לימוד נוסף על הקיבוץ, על האנשים שהגיעו ממקומות שונים, על החיים בארץ, ועל התמודדות בתנאי מחיה לא קלים ומאתגרים.
בפעם הראשונה שיצאנו מהקיבוץ, הייתה בזכות אהרון נעים. הוא ביקש לבקר את ההורים שלו שהגיעו לישראל וגרו בירושלים בעיר העתיקה. ביקשנו להצטרף אליו כדי לראות את ירושלים, העיר שכולנו התפללנו להגיע אליה. לא היה קשה לשכנע את המזכיר, כי כולם הבינו את הכמיהה שלנו להגיע לירושלים. הסכימו שנצטרף לאהרון, אבל לא נתנו לנו כסף לנסיעה. הייתה משאית של הקיבוץ שהובילה ירקות לשוק במאה שערים. הנסיעה הייתה משדה אליהו דרך ג'נין, שכם, רמאללה, והייתה באמצע הלילה כדי להגיע בבוקר לשוק. אנחנו ישבנו על הכרובים , ודמיינו איך נראית הדרך. היא הייתה חשוכה, ולא ראינו כלום. הגענו לירושלים לפנות בוקר. הסתובבנו בעיר העתיקה, שיכורים מהתרגשות. העיר שהייתה סמל לחיים היהודיים בארץ. בית המקדש, המלכים שמלכו, כל ההיסטוריה היהודית הסתובבה ביחד אתנו כשטיילנו בסמטאות העיר העתיקה. פעם ראשונה בירושלים – זו הייתה התרגשות גדולה להיות בכותל, לנגוע באבנים העתיקות, ולהתרשם מהגודל העצום של הכותל המערבי. (שאז עוד לא הייתה רחבה גדולה לפניו) טיילנו בעיר במשך יומיים וחזרנו עם המשאית של הקיבוץ.
כתיבת תגובה