הפרידה ממנו הייתה שמחה אך מהולה בעצב. כבן הבכור הוא היה עמוד התווך של המשפחה. הבנות היו צעירות מאוד. מרים הייתה בת 14, עמוס בן 12, ורחל בת 9. מרים הייתה חברה של אימא שלי והן היו מבקרות אחת את השנייה דרך גגות הבתים. המשפחה נשארה לגור בבית בקורסו ויטוריו, הבית היה במצב טוב. ברזים בתוך הבית, ואסלות ישיבה מודרניות. למטה היו מחסנים ולמעלה היו דירות ל-3 משפחות.
גם משפחת נחום, שהייתה משפחה עשירה של עושי יין גרה בסביבה. משפחת נחום הייתה המשפחה היהודייה הראשונה שהיה להם אוטו. זה היה מאוד יוצא דופן.
ההודעה על תאריך היציאה הגיעה שבוע לפני היציאה בפועל. אבא הכין ארגז לבגדים, שמיכה, מיטה מתקפלת שסבא הכין לו, ודבש שסבתא ציידה אותו, והינחתה אותו לקחת כפית בכל בוקר. 16 משפחות עלו על המשאיות והתלוו אליהם 4 בחורים. שניים מהם היו נשואים פיקטיבית.
ב-1944, עלה לארץ. הנסיעה במשאיות עברה במדבר זרוע בטנקים אנגלים וגרמנים, ועמדות מלחמה של תותחים היו פזורות בשטח. האנשים ישבו במשאיות, והיה טריילר עבור החפצים. הנסיעה הייתה בתשלום, הוא לא זוכר כמה זה עלה. זו הייתה נסיעה ארוכה, עם חנייה ללילה אחד במסילת, כ-150 ק"מ מטריפולי. אחרי כמה ימים הגיעו לבנגאזי, שבה בילו את השבת הראשונה. אבא זוכר את התאריכים האלה שצוינו בדרך: י"ז בתמוז- היה בזמן הנסיעה במדבר. כ' בתמוז – הולדת ביאליק, כ"ז בתמוז הולדת הרצל. הם חגגו עם שירים בעברית, כמו חלוצים ציוניים.
במדבר פגשו חיילים ישראלים שקיבלו אותם בשמחה, וכיבדו אותם עם כל טוב מהקנטינה. ההתלהבות הייתה גדולה. הם הרגישו שיש להם משימה חשובה מאוד. גם אישית משפחתית, להכשיר את הקרקע לבואן של המשפחות, וגם לאומית, לעלות לארץ ישראל. בלוב הרגישו שאין יותר עתיד ליהודים. התכנית הייתה לעלות לישראל לכשיפתחו השערים.
כשקיבלו מטעמים מהקנטינה, מינו את אבא שלי על החלוקה של המצרכים. בחבילות היו סוכריות, סיגריות, ממתקים ושוקולד. הוא חילק למשפחות לפי מספר הנפשות, וכולם קיבלו את הסמכות שלו ללא תלונות.
שבוע אחרי היציאה הגיעו לאלכסנדריה, שם שהו לילה אחד במחנה צבאי מרוחק מהעיר, סמוך לגבול מצרים לוב. המשאיות חזרו לטריפולי. הם נשארו יומיים במצרים, ומשם הועלו לרכבת לישראל.
הקהילה היהודית באלכסנדריה קיבלה אותם יפה. נציגים הגיעו לתחנת הרכבת, נתנו להם מתנות וברכו אותם בדרכם החדשה. הרכבת החלה לנסוע אחר הצהריים, נסעה כל הלילה, וביום חמישי בצהריים הגיעו ללוד. כאן התעכבו 3 שעות, מלאו מים ופחם לקטר. האנגלים לא אפשרו להם לרדת מהקרונות. בשעה 4 בערך הגיעו לעתלית. הצעירים הניפו דגל ישראל וגרמו לתקרית: שוטר ערבי עלה על הרכבת ורצה לעצור אותם.
הרכבת עברה מלוד דרך קלקיליה, טול כרם, פרדס חנה, ומשם לעתלית. במחנה בעתלית האנגלים איבקו אותם בחומר הדברהDDT וגרמו להם למבוכה רבה. . במחנה נשארו שבועיים. יהודים משכונת מונטיפיורי בתל אביב באו לבקר אותם. אלו היו משפחות מטריפולי שעלו לישראל ב-1936. אחרי זה נסגרו השערים.
שכונת מונטיפיורי בתל אביב הייתה מלאה ביהודים טריפוליטאים, שהגיעו לארץ ב-1939. היה שם בית כנסת גדול, וגם האשכנזים שגרו בשכונה, למדו לדבר טריפוליטאית. היו יחסי שכנות טובים מאוד.
אחרי שבועיים פיזרו את המשפחות. ארבעת החלוצים ובת נוספת שנפרדה ממשפחתה והצטרפה אליהם, עברו לבת-גלים, לחכות לנציגי הקיבוץ שדה-אליהו. בגלל נפתלי השליח בטריפולי, הם ביקשו להגיע לשדה אליהו.
שבוע שלם חיכו, עד שהגיעו לאסוף אותם.
אחד החלוצים אינגינר חדד, עלה בתור מהנדס, והוזמן לעירית נתניה להיות מהנדס העיר.
לשדה אליהו הגיעו באוטובוס. פעם אחת ביום היה אוטובוס אחד, שנסע מעפולה לשדה אליהו. יצאו בשעה 5, והגיעו בחושך, אחרי נסיעה לא נעימה בבית שאן, שהייתה עיר ערבית .
כתיבת תגובה