ב-1945, שנה אחרי שהגיעו לשדה אליהו, הציעו לו לצאת ללימודים בירושלים, בישיבת הרב קוק. ציידו אותו במיטת סוכנות, שמיכה, והבגדים שהביא אתו מטריפולי. הלבוש היה פשוט: חולצה ומכנסי חאקי, ונעליים גבוהות. לקיבוץ לא היו נעליים חצאיות, אבל לו היה זוג שהביא מטריפולי. בירושלים שכר דירה שבה גרו 6-8 בחורים מהקיבוץ הדתי. יבנה וטירת צבי היו גרעיני קיבוצים שהיו עדיין בהכשרה לפני שעלו לקרקע. הם היו במחנה עבודה בערים, עד שהוקצתה להם קרקע. למדו בירושלים וגרו בחדר מתחת למדרגות הבניין. זה היה ברחביה, בגבול של שכונת התימנים. משם הלכו ברגל לשוק מחנה יהודה.
ברחוב היה מקווה, והוא היה מקביל לרחוב עזה. הוא זוכר רחוב שהכיוון שלו צפון דרום, אבל לא זוכר את שם הרחוב.
את הכביסה הביאו למשפחות תימניות שכיבסו פעם בשבוע. הוקצבו לו מהקיבוץ 2 לירות להוצאות אישיות, וזה לא הספיק לו. היה צריך להשלים בעבודה נוספת. בימי שישי עבד בקונדיטוריה, וחילק עוגות וחלות ברחביה. בין המשפחות שהוא זוכר היו משה שרת, משה שפירא, יצחק בן צבי ועוד אנשים של הסוכנות שגרו בסביבה. הוא קיבל 10 גרושים לשעה, וזה עזר לו להתרווח, ומידי פעם לקנות דברי מותרות, ואפילו ללכת לסרט שעלה 5 גרוש.
הכסף היה לירה אנגלית שהתחלקה ל-24 שילינג, וכל שילינג היה שווה ערך ל-5 גרוש.
שאלתי – למה הקיבוץ שלח דווקא אותו?
הוא היה תלמיד ישיבה בטריפולי, והיה מורגל בלימוד. האחרים לא התלהבו. הוא רצה ללמוד, ונהנה מאוד מהלימודים. למד תורה אצל הרב צבי יהודה קוק, וגמרא אצל מלמד.
קושי אחד שהוא לא מפרט עליו, קשור בזה שכול התלמידים שהגיעו למוסד הרב קוק היו אשכנזים. כשהרב עוזיאל, הרב הראשי דאז, שמע שיש תלמיד ספרדי אצל הרב קוק, שלח לקרוא לו אליו, והזמין אותו ללמוד בישיבת פורת יוסף, ולהסמיכו לרבנות. אבא אמר לרב עוזיאל שבא ללמוד תורה לשמה, ולא כדי להיות רב, וגם הרגיש מחויב לקיבוץ ששלח אותו ללימודים. במקביל ללימודים בישיבה, הוא גם שמע הרצאות כשומע חופשי באוניברסיטה בהר הצופים.
תמיד הייתה לו מצלמה, והוא צילם המון. היו לו הרבה תמונות, גם מטריפולי, אבל הוא לא יודע איפה הן. יכול להיות שזרק אותן.
בירושלים אכלו בבית צעירות מזרחי, שהיה ממוקם בגבול של מאה שערים. היו שם נוער עולה מתורכיה, מרומניה, מצ'כוסלובקיה. הבנות עשו הצגה יפה לסיום, הוא זוכר אופרה שראה בפעם הראשונה, והיה קשר בין הבחורים לבין הבנות. שניים מהבחורים משדה אליהו התחתנו עם הבנות מבית צעירות מזרחי והקימו משפחות. הייתה בחורה אחת בשם שושנה טולדנו שאבא התעניין בה, אבל לא התמיד, והיא הייתה מאוד רצינית. לימים, היא נפטרה בגיל צעיר. אחותה הייתה שובבה ממנה.
גם אבא היה שובב. בחופשות ובתקופות החגים היה חוזר לקיבוץ, והיה עושה מזרונים כמו שלמד מסבא שלי. המזרונים הטובים היו עשויים מעשב ים, ומרופדים בבד ברזנט עבה כדי שהעשב לא יצא החוצה. המזרונים היו טובים ואנשים עמדו בתור כדי לקבל מזרון לפי הזמנה. היו כאלה שהזמינו 15 ס"מ גובה. זה היה לוקסוס באותו זמן!
מירושלים נסע לטייל בארץ. נסעו ליריחו, נסעו לגוש עציון. הוא זוכר את כל החברה מהישיבה במשאית אחת בלי מושבים. בעמידה.. רק אחרי שהיו תאונות ונפגעים, חייבו את המשאיות לשים ארבעה ספסלים לאורך המשאית. לפני זה נסעו בעמידה, והצפיפות החזיקה אותם שלא יפלו.
גם הצבא נסע כך בתחילתו. ונסעו הרבה בטרמפים, או בהסעות רשמיות. לא היו מספיק אוטובוסים ציבוריים.
פעם התארגנו לנסוע לכפר עציון שהיה בהתחלה קיבוץ יחידי בגוש. אחר כך הצטרפו אליהם עין צורים ומשואות יצחק, ע"ש יצחק הרצוג. בכפר עציון היו עולים ממצרים, והם נדברו עם הטריפוליטאים להתאחד, והקימו קבוצה שנקראה קבוצת ביכורים. חשבו שהם יהיו הראשונים שיעמידו ביחד קיבוץ מזרחי. דיברו גם עם התורכים מטירת צבי, המצרים מכפר עציון, והטריפוליטאים משדה אליהו.
הוא זוכר שבאחת מהחופשות של הישיבה, ב-45, הגיע לירושלים, ורצה להגיע לכפר עציון. התחבורה היחידה שעמדה לרשותו היתה אוטובוס ערבי שנסע לחברון. היה שלג שכיסה את כל ההרים. נהג האוטובוס עצר לו על הכביש, על יד עץ שהיה ציון הדרך לכפר עציון. היה מנזר על הדרך שעדיין קיים שם, והיה צריך לפלס דרך בשלג, בליל ירח מלא עד לישוב. בסופו של דבר הגיע כדי להיפגש עם חברי הקבוצה המצרית כדי לעשות תכניות לעתיד.
"למה נסעת לשם בתנאים כאלה?" אני שואלת בתמימות, מתקשה להאמין שסיפורי ההרפתקאות האלה באים מאבא שלי שלא הרשה להיות מחוץ לבית אחרי השעה 10 בגיל ההתבגרות. והוא מסביר כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם: "הייתי צריך להיפגש עם חברי הקבוצה המצרית כדי לעשות תכניות לעתיד. רצינו להקים קיבוץ של יוצאי צפון אפריקה".
אבא היה בירושלים בלילה בו פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד. הוא עמד בכיכר ציון ע"י קולנוע ציון באמצע היום כשנשמע פיצוץ ענק. הבריטים סגרו את כל הכבישים והטילו עוצר על העיר.
באותה תקופה עבר לגור אצל זוג זקנים יהודים במאה השערים עם עוד חבר.
כתיבת תגובה