ב"חוצלארץ", כך אבא מכנה את המקום ממנו בא מעבר לים, הילדים הקטנים היו משחקים עם האחיות רבקה ומרים. הן היו האחיות הגדולות ותפקידן היה לטפל בקטנים. הבנות עזרו לאימא בכל עבודות הבית. רבקה קיבלה מכות מאבא שלי, כי היא הייתה אמורה להגיש לו את האוכל, והייתה עושה את זה בחוסר חשק. הוא היה הכי מפונק בבית, גם כי עבד בחוץ מגיל צעיר, וגם כי היה הבכור. אימא שלו הטיפה לכבד את האח הבכור, כי כך היה נהוג בתרבות הטריפוליטאית , ורבקה שהייתה צעירה ממנו רק בכמה שנים לא אהבה את הרעיון. הוא היה הבן הבכור, והיא הייתה הבת הבכורה. כנראה שגם בטריפולי היו ניצנים למרד הנשי לשוויון זכויות, ורבקה נלחמה על זכותה למעמד שווה במשפחה…
אבא שלי מסביר למה לדעתו היה מגיע לו יחס מיוחד, ובדרך הטבע מצדיק את עצמו: " אני הייתי קונה את המצרכים, וסוחב אותם הביתה. סבא רחמים לימד אותי, והעביר אלי את התפקיד הזה. בזמן המלחמה היו תקופות של צנע – חילקו תלושי מזון לפי גודל המשפחה, והיה צריך להסתדר. כי גם כשהיו תלושים, לא תמיד היה אוכל בחנויות כדי לספק את הצרכים הבסיסיים. חיכו שעות בתור עד שהייתה מגיעה סחורה. אנשים יצאו מהעבודה כדי לקנות מצרכים, והיו חוזרים אחרי שעות. לסבא רחמים היה רעיון יצירתי: הוא הציע לבעל הבית דרך לחסוך את שעות העבודה המבוזבזות. להשתמש בקשרים שיש לבעל הבית האיטלקי – וויגאנו עם השלטונות, ולארגן משלוח נפרד לחנות. וויגאנו דאג שתגיע חלוקת מזון סיטונאית, ובחיוך נבוך אבא שלי אומר: "הג'וב הזה "נפל עלי". נער חד מחשבה והיפראקטיבי בלי תעודות, הכין מנות לכל העובדים, על פי התלושים שקיבלו מהממשל.
"לא הצטערתי על זה כי זה עזר למשפחה. וויגאנו היה משחד את הפקיד האחראי ומקבל קצת יותר. שקלו קצת יותר סוכר וקמח, ומה שנשאר, אני לקחתי. לא הרבה, מנה או שתיים, אבל במשפחה גדולה זה עזר הרבה." החלוקה לעובדים לעומת זאת, הייתה מדויקת והוא מדגיש, כל אחד קיבל מה שמגיע לו.
ככה הצליחו להתקיים בלי לחץ. בבית היה תמיד מספיק אוכל. לא היה חסר ואפילו אפשר היה לארח. "רק מזון בסיסי – סוכר, קמח, לחם – הכול חולק על פי מספר הנפשות. המצרכים הבסיסיים חולקו פעם בשבוע, חוץ מלחם שחילקו על בסיס יומי 250 גרם ל-24 שעות.".
במקביל פעל גם שוק שחור. מי שהיה לו מעמד או כוח קיבל ראשון.
(כשהיה בארץ צנע, אבא שלי כבר ידע להסתדר. היה לו ניסיון עשיר מהחלוקה בטריפולי. הוא היה נוסע לנצרת הערבית לקנות פחי שמן למשפחה. מהחקלאים בעמק קנה עופות, ובגלל שנסע ברכב צבאי המשטרה אף פעם לא עצרה אותו. אלה היו זמנים שהיה מחסור במצרכים בסיסיים ויצר ההישרדות הניע אותו לחפש דרכים יצירתיות להשלמת החסר. בתקופת הצנע היו נותנים ביצים לתינוקות בטיפת חלב, וכדי שההורים לא יסחרו בביצים, היו שוברים את הביצה לתוך הדייסה המוכנה.
אימא שלי הייתה הולכת כל בוקר עם העגלה שלי, מרחק של למעלה מחצי שעה ברגל בדרך חולית, כדי לקבל את המנה היומית. בתקופת הצנע היו ימים קשים – אכלו חצאי עגבניות, 150 גרם בשר פעם בשלושה שבועות. היה קשה לכלכל משפחה גדולה, ואבא שלי עשה כמיטב יכולתו. )
גם בטריפולי הייתה הקצבה של בשר, אבל עופות גדלו חופשי בחצרות, ושימשו לביצים ולאכילה כך שהיה קל יותר להסתדר.
אחרי זמן של התאקלמות בארץ גם סבתא שלי גידלה עופות בחצר: תרנגולות, ואווזים. כדי לספק את כמויות החלב שצרכה המשפחה היא החזיקה בחצר גם עז, נטעה עצי פרי וטיפחה גינת ירקות לשימוש ביתי.
הבנות התחלקו במשימות העבודה בבית: רבקה, עזרה בעיקר בטיפול בילדים הקטנים, ומרים הייתה מאוד חרוצה בעבודות הבית
הם עשו הכול לבד: בישול, כביסה, ניקיון. כדי לבשל היו מבעירים אש בפרימוס. כשלא היה נפט כי הוא היה יקר המציאות וחולק במנות קצובות, השתמשו בעצים להסקה.
בין הילדים הצעירים היו בדרך כלל יחסים טובים. אבא שלי מעיד על עצמו שלא התעניין, ולא כל כך התייחס לאחים הקטנים. הוא היה דואג להם כמבוגר אחראי, כמו למשל הדאגה להשיג חלב לתינוקות הקטנים שהייתה באחריותו. סבתא זולה לא הניקה את הקטנים, כי לא היה לה חלב, והוא היה מביא מהשוק השחור NESTLE , חלב מרוכז בקופסא. הם ערבבו כפית בתוך כוס מים רותחים והאכילו בכפית. כמו מטרנה של היום.
סבא רחמים עבד כל היום בחוץ. סבתא זולה עבדה בבית. היו לפעמים וויכוחים ביניהם. סבתא לא עבדה בחוץ אף פעם. סבא פינק אותה כשיכול. היא לא סחבה ולא עבדה בחוץ, כמו האחיות שלה שהיו צריכות להרוויח דמי כיס, על ידי מסחר בדברים קטנים. סבתא זולה בקושי יצאה מהבית. ולא הוציאה כסף על עצמה. הייתה מוציאה כסף רק על הילדים. לסבא רחמים היה הסכם הקפה עם כמה חנויות, והיא הייתה לוקחת מה שהיה צריך. את הנעליים היו מתקנים עד שהתבלו לגמרי, או שהיו מעבירים מילד לילד. לאבא שלי היה מעמד ביניים, בין ההורים לבין הילדים. הוא היה אחראי על השליחויות והקניות הגדולות, והיה יד ימינה של סבתא זולה בקניות השגרתיות, וגם כשהיו צריכים לקחת ילד לרופא, או כשהיה צריך לקרוא למיילדת כשכרעה ללדת. בזכות המעמד הזה (וגם עקב היותו הבכור) הוא קיבל תמיד בגדים ונעליים חדשים.
למרות שהיה להם מה שהיו צריכים, ולא הרגישו מחסור בצרכים הבסיסיים, אבא שלי נזכר בהנאה בזוג הנעליים הראשונות שקנה כשבגר וקיבל משכורת, ואיך הרשה לעצמו לקנות נעליים מיוחדות, ובאיכות טובה יותר, כדי להשוויץ בפני הבנות.
כתיבת תגובה