אבא שירת בבסיס ג'למי ליד יוקנעם. בכל הזדמנות היה יוצא לחיפה למחנה סנט לוקס, בשביל לראות מי הגיע מטריפולי, הוא היה צמא לידיעות מהבית ואנשים הביאו איתם חדשות.
במרץ, פסח תש"ט, יומיים לפני ליל הסדר, פגש את בנימין מתהלך במחנה. והוא אמר לו שיש חדשות ממרים. אחותו ג'וליה הייתה חברה של מרים בטריפולי.
אבא הכיר את אמא כילדה קטנה, כשרבי יששכר היה גר בשדות, ואבא היה מגיע לבקר בשבתות.
אזור "השדות" – היה כינוי לאזור כפרי שהיו בו כמה עיירות. "אמרוש" הייתה אחת מהן. משפ. ג'רבי גרה בסביבה. לדוד יששכר הייתה דירה נוספת שהיה משכיר.
בשבתות היה מגיע סבא אליהו ג'רבי עם שני הבנים שלו, ולעתים גם ג'וליה הייתה מצטרפת. ב-42 היא הייתה בת 11. הייתה ילדה נחמדה ושמנמנות. אבל לא היה ביניהם דיבור.
ג'וליה ומרים היו בנות אותו גיל. הן נפגשו על הגגות המשותפים בין הרחובות, והייתה שומעת בסקרנות ממרים סיפורים על האח אליהו שנסע לישראל. בנימין הפגיש ביניהם.
"הלכנו ביחד אני, בנימין וג'וליה לטייל ברגל מסנט לוקס, דרך "דרך הים" ועלינו לכרמל. בכרמל ירדנו במדרגות שליד הגן הבהאים, עד לשדרות הציונות והגענו לבית החייל. וכמעט עד הנמל. החזקתי לה את המעיל כל הדרך, כי היה חם והמעיל היה כבד. הרגשתי אותו בעיקר בעליות." הוא מחייך לזיכרון מאז.
זה היה בשבת אחרי המצעד של יום חמישי, לרגל יום השנה הראשון לשחרור חיפה.
בבית החייל שתו כוס קפה, החיילים רקדו עם החיילות. בנימין וג'וליה עלו על האוטובוס לסנט לוקס, והוא חזר בטרמפים למחנה.
אחרי זמן קצר, בנימין מצא חדר פנוי ביפו והתמקם בו. התחיל לעבוד עם שותף ברפדות. מישהו שהייתה לו חנות לקח אותו כאיש מקצוע. בנימין ידע לעשות ספה שהפכה למיטה. בנימין לא שלח את אחותו לעבוד, למרות שהייתה אחות בבית חולים לעיניים בטריפולי. לא ברור למה.
אבא היה נוסע ליפו לבקר אותם, היו מטיילים ביחד. אבל עוד לא הכריזו על קשר.
יום אחד טיילו ברחוב הראשי של יפו, כולם טיילו ברגל בשבת. לא היו רכבים, והלכו גם על הכביש. טיילו חבורות חבורות, כל מי שהכירו הצטרף לטיול. ככה באלנבי, ככה ביפו. הרגישו את השבת. היו רק כמה מוניות שנסעו.
בדרך עברו על יד חנות צילום, של הצלם שצילם אותם לתעודת זהות. ואז ראו תמונה של אמא מוגדלת בחלון הראווה. היא שמחה מאוד, התפעלה מזה שהצלם בחר בתמונה שלה, אבל בנימין לא אהב את זה והלך למחרת לצלם לבקש שיוריד את התמונה.
כשרצו ללכת לבד בנימין התנגד. אמר שאבא שלו נתן לו אותה שישמור עליה. אבא ניסה להתווכח אבל לא הצליח לו. לפעמים כשהגיע ליפו בבקרים, ובנימין היה בעבודה, היה מבקר אותה, ואז התחילו לדבר ביניהם על עתיד משותף.
המנהג בטריפולי היה שזוג לא הולך לבד שלא יהיה ייחוד. היו מצרפים אחד האחים או האחיות כבני לוויה. אבל כנראה שהיו כל מיני הסכמים, שאפשרו לזוגות הצעירים גם להיות לבד.
בנימין הרגיש מאוד אחראי וקשוח, וקיבל הוראה מפורשת מאבא שלו לשמור על אחותו. הם שמרו בסוד את דבר הפגישות ביניהם ביחידות . הפגישות היו בתדירות של כשבועיים שלושה, טלפונים לא היו ומכתבים לא כתבו,
בין הפגישות היו החיים ממשיכים בשגרתם……
אחרי כמה חודשים, הגיעו ההורים של אבא, חודשיים לפני החגים.
כשההורים הגיעו, אבא שמע שהם מגיעים באוניה מסויימת, והוא הגיע למחנה סנט לוקס, שם פגש את סבתא זולה באוהל. הם כבר התחילו להתמקם. אבא מצא את האוהל ואת כל המשפחה. סבתא זולה החזיקה בידיה ילד קטן אותו לא הכיר – ישובעם שהיה בן כמה חודשים, ואת שלמה שנולד ב-45 אחרי שעזב את טריפולי. הוא ידע עליהם אבל לא ראה אותם עד אז. הקשר היחיד ביניהם היה קשר מכתבים בדואר ישראל.
הייתה התרגשות גדולה. אבא חיכה לסבא רחמים, ולאחים הגדולים שלא היו באוהל. הוא חיכה למשפחה, אבל לא זוכר את המפגש איתם.
את המפגש עם אמא שלו הוא זוכר מאוד. היתה התרגשות גדולה. שאלות משני הצדדים, געגועים. היא התרגשה לראות אותו כחייל.
אחרי שעזב, אמא שלו ביקשה שידאג לחלב לתינוק. הייתה בעייה להאכיל אותו. אבא שלי הביא חלב מרוכז של נסטלי כי עבד באפסנאות והיה לו חבר שעבד במטבח. החלב בצבא היה חלב מרוכז ובעיית האוכל לתינוק ישובעם נפתרה.
אחרי שבועיים המשפחה עברה למעברה בחדרה- ברנדס.
בינתיים הקשר עם אמא היה רופף. הוא לא סיפר עליה לאמא שלו. רק אמר למרים שהכיר את החברה שלה.
בשבתות היה מבקר את ההורים בברנדס במעברה. באחת השבתות, אברהם בן הדוד הגיע עם חברה מקוסטה ריקה שמאוד מצאה חן בעיניו. זו הייתה בחורה דרום אמריקאית, שחיבקה ונישקה את כולם בלי הבדל. היא חיבקה אותו ונישקה אותו, והם בילו ביחד. הלכו לקפה, וטיילו במושבה. אברהם בן הדוד מאוד כעס עליו.
מרים דאגה לג'וליה, וסבתא זולה אמרה: "יש לך חברה, התחייבת לה?" הוא זוכר שאמר שלא התחייב לא לזו ולא לזו.
באותו זמן (ספטמבר-אלול) סידרו לו מהפועל המזרחי שחרור מוקדם מהצבא, כדי ללמוד להיות שליח לדרום אמריקה – לארגנטינה. הוא נשלח לירושלים שם למדו שפות, והתחיל ללמוד קסטליאנו (דיאלקט ספרדי). לפני שנסע לקורס סיפר לג'וליה. אחרי חודש בקורס, הבין שצריך לנסוע לארגנטינה, ושאל את ג'וליה אם תהיה מוכנה להתחתן ולנסוע לארגנטינה. היא לא הסכימה, והוא וויתר על הקורס וחזר לצבא.
אמא אמרה לו שבאה לישראל כדי להישאר בה, וזה מצא חן בעיניו.
לפני ראש השנה, דאג להעביר את ההורים שלו למגורי קבע. דרך הפועל המזרחי הציעו לו לקנות דירה ב-250 לירות, אבל זה היה סכום גבוה מידי. במקום זה הציעו בית בשיכון במערב העיר שנבנה לעולים, שתי דירות צמודות בשכ"ד נמוך. היה צריך להביא 72 לירות לחצי שנה.
הייתה בעיה רצינית: מאיפה יביא 72 לירות כשהוא חייל סדיר שמקבל 2 לירות בחודש?
אבא שלי ידע להסתדר. הוא לא וויתר בקלות. נסע ליפו, עם האופנים של ג'וליה, הסתובב מיפו לרחוב העלייה שם ישבה הסוכנות, ולווה מהסוכנות 100 לירות. ההחזר היה 2 לירות. הוא קיבל זכות בחירה, ובחר את 2 הדירות בפינת הרחובות, ותוך פחות משלושה חודשים במעברה, כבר הגיעו לבית שלהם.
עכשיו גם ההורים הגיעו, בראש השנה ההורים שלה כבר היו ברעננה, והלכו לבקר אותם ברעננה.
במרץ 50 התחתנו.
אבא נזכר, שהיה עדיין בבסיס בבת גלים כשהתחתנו. אחר כך עבר לעפולה.
היה אפסנאי, והיה מביא בכל יום שישי לחם יבש שהיה מיועד לזריקה, כדי להאכיל את העז והעופות בחצר של סבתא זולה. היה מגיע באוטובוס מעפולה עם שק של לחם, יורד בכביש הראשי והולך ברגל בשדירת הברושים, בשביל החול שחיבר את הכביש הראשי עם השכונה.
כתיבת תגובה