אחרי המלחמה, ויגאנו הפסיק לעבוד בשביל הצבא. בית המלאכה עבר מחוץ לעיר, והוא ביקש מסבא שיעבור לשם כמנהל ראשי. סבא ודוד דוד לא רצו, כי העבודה הייתה מעטה, והעסק מאוד הצטמצם. לויגאנו נשארו בטריפולי 2 חנויות שלו ושל המשפחה. בחנות של גיסתו, מכרו תרופות שיובאו מאיטליה. אבא שלי היה מוכן לנסות כל תחום, והסתדר בחנות התרופות. הוא מיין את התרופות, וארגן הזמנות לבתי המרקחת.
החנות מאוד הצטמצמה, לא היה כל יצור רק יבוא. סבא רחמים ודוד דויד לקחו פינה בפונדק, וניסו לעבוד כעצמאים. הם לא ראו ברכה בעמלם. גם אבא שלי עזב את העבודה אצל ויגאנו והתחיל לעבוד עבור האנגלים ב-ארגון מקביל לחיל החימוש. R.E.M.E – Royal English), הניסיון שלו עזר לו לקבל ג'וב שנקרא time-keeper שמהותו חלוקת משכורות ל-500 עובדים, ולקבל שכר גבוה בהרבה.
קוריוז: בחיל החימוש האנגלי עבד כשנה. כשעבדו אצל ויגאנו, היו להם חופשות בכל החגים היהודיים, וגם בחגים המקומיים. הוא לקח יום חופש בפורים של המקומיים. ערבי שעבד אתו הלשין עליו, והוא פוטר. למזלו, הקבוצה שעבד אתה הועברה לחזית, והגיעה קבוצה אחרת של חיילים ופיקוד מישראל. אבא בא למייג'ור והסביר לו מה שקרה עם עניין החופשה, אבל זה לא עזר, והם לא קיבלו את זה.
כשהתייצב בלשכת העבודה, שלחו אותו לחיל האוויר. גם שם היה משלם פעם בחודש לכל העובדים בסדנא, לערבים ולנוצרים.
הם היו מאוד מרוצים ממנו, אבל שם השכר היה נמוך. הוא חיפש משהו שיאפשר לו להרוויח יותר. בחנות חומרי בניין שהייתה שייכת לחבר של אבא, הצליח לקבל סכום יותר מכפול. 10 לירות אנגליות! שהיו שוות ערך ל-4800 לירות איטלקיות.
כתיבת תגובה